לזכרם
"וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַיִן, שֶׁהַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב?"
עמוד זה מוקדש לזכרם של בוגרי הקבוצה שלנו, שהיו חלק מהדרך שלנו, מהאימונים ומהחיים – ונפלו במהלך שירותם והגנתם על המדינה.
הם היו מתאמנים, חברים, ספורטאים ואנשים צעירים עם חלומות, שאיפות ודרך משלהם. עבורנו הם תמיד יישארו חלק בלתי נפרד מהקבוצה ומהמשפחה שלנו.
לזכרם, נמשיך לזכור.
את הדרך שלהם, את החיוך, את החברות, את הנחישות ואת האדם שהיה בכל אחד מהם.
בתקווה ותפילה שהעמוד ישאר בגודלו הנוכחי ולא יותר.
יהי זכרם ברוך.
רב־טוראי גדי עמית אייזקס ז"ל
גדי היה המתאמן הראשון שלי שנפל.
גדי גדל במודיעין, היה תלמיד מוכשר ומצטיין, בעל סקרנות גדולה ואהבה ללמידה. לצד היותו תלמיד מחונן, הוא היה אדם יצירתי מאוד, אהב לצייר, לקרוא וללמוד על העולם. הוא אהב מאוד ספורט וכדורגל, והיה אוהד מסור של עירוני מודיעין, נבחרת ישראל וקבוצת האל סיטי באנגליה.
אבל עבורי, גדי תמיד יהיה קודם כול המתאמן שהכרתי.
אחד הדברים שהרשימו אותי בו היה השילוב בין היכולות שלו לבין הצניעות והאופי האנושי שלו. הוא היה אדם של אנשים, והחברים שלו היו חשובים לו מאוד. גם בצבא סיפרו עליו כחבר נאמן, כזה שלא היסס לעזור לאחרים ולשים את עצמו בצד כשחבר צריך אותו.
כשגדי התגייס לחיל השריון, הוא לא הסתפק בלעשות את מה שנדרש ממנו. מתוך מאות חיילים שהתגייסו איתו, הוא נבחר להשתתף בהכשרה של המלא״ר – מסלול לוחמים ייעודי בשריון. בהמשך, מתוך החיילים שהיו בהכשרה, נבחרו רק שישה להגיע מוקדם יותר לפעילות מבצעית – וגדי היה אחד מהם.
הסיפורים של חבריו מהשירות מספרים אולי יותר מכול על האדם שהיה. הוא היה מעביר שמירות עם חברים כדי שלא יהיו לבד, גם כשהיה עייף בעצמו. במהלך מסע ארוך בהכשרה נשא את האלונקה הכבדה במשך זמן רב, עד שנפצע בכתפו. הוא עשה זאת לא כדי להוכיח משהו, אלא פשוט כי החברים שלו היו חשובים לו.
ואז הגיע הרגע שאותו אני נושא איתי עד היום.
יום אחד בלבד לפני נפילתו, גדי הגיע לבקר אותנו באימון.
הוא עמד מול המתאמנים, דיבר איתם על התמודדות עם אתגרים, על הדרך לצלוח קשיים ועל החשיבות של לא לוותר לעצמנו.
אני זוכר את המפגש הזה, וזוכר עד כמה הייתי גאה בו.
גאה במתאמן שהיה, באדם שהפך להיות ובדרך שעשה.
לא יכולתי לדעת שזה יהיה המפגש האחרון שלנו.
יום לאחר מכן הגיעה הבשורה שגדי נפל.
המוות שלו הכה בי בהלם גדול וקשה.
קשה לתאר את התחושה כשאדם שרק אתמול עמד מולך, דיבר, חייך והעביר לאחרים מסר של כוח והתמודדות – איננו עוד.
גדי נפל בעת שירותו בצה״ל ב־21 במאי 2022, והוא בן 19 בלבד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי במודיעין.
למען הדיוק ולמען זכרו של גדי, חשוב לי להוסיף גם הקשר לנסיבות מותו. מותו של גדי התרחש לאחר אינטראקציה שלילית עם שוטרים ממודיעין, כל מי שמכיר את גדי, כולל אותי, יודע כי לא היה מדובר בהחלטה שקיבל מראש לשים קץ לחייו. בימים שקדמו לאירוע, לא היה כל סימן שגדי מתכוון לפגוע בעצמו. הרי הדברים שאמר גדי במפגש עם המתאמנים יום לפני מותו היו אמיתיים ושיקפו את האדם שהיה ואת מה שהרגיש באותו זמן.
גדי, תודה על המפגש האחרון, על המילים שהשארת אצלנו ועל הדוגמה שהיית עבור כולנו.
יהי זכרך ברוך.
רב־סמל יונה בצלאל בריף הי״ד
כמי שזכה לאמן את יונה, אני זוכר אותו בראש ובראשונה כמתאמן נחוש, ספורטאי אולטימטיבי, חברותי, חייכן ואדם שלא ויתר לעצמו לעולם
הספורט היה חלק בלתי נפרד ממנו. יונה אהב להתאמן, להציב לעצמו מטרות ולדחוף את עצמו קדימה. הוא לא היה עסוק בלהיות טוב יותר מאחרים – הוא רצה להיות טוב יותר מעצמו. גם כשכבר היה בכושר גבוה, הוא תמיד חיפש את הדרך להשתפר, להתחזק ולהתקדם. כך היה גם באופי שלו: נחישות, משמעת פנימית ורצון תמידי לתת את המקסימום.
וזה בדיוק מה שאפיין אותו גם כלוחם וגם כאדם.
לאחר שנפצע קשה במהלך פעילות מבצעית במאי 2023, הוא יכול היה לבחור בדרך אחרת. אבל יונה לא ויתר. למרות הפציעה והאפשרות להשתחרר משירות קרבי, הוא בחר לחזור ליחידה כלוחם. הוא עבד קשה כדי לחזור לכושר, התמיד בפיזיותרפיה, חזר לשחות ולרוץ, ובספטמבר 2023, לאחר שחזר ליחידה, יצא מדי לילה לריצה בבסיס כדי לחזור לכושר מלא ולהיות הטוב ביותר עבור הצוות שלו.
ב־7 באוקטובר 2023, עם פרוץ המלחמה, יונה יצא עם צוותו לכפר עזה. כחובש קרבי, כאשר מפקדו וחברו לצוות נפגעו, הוא הסתער תחת אש כדי לחלץ אותם. במהלך החילוץ ספג 13 קליעים ברגליו, בגבו ובראשו. למרות פציעתו הקשה, הוא עצר בעצמו את הדימום, זחל למקום מוגן, ריכז אליו פצועים נוספים ופעל בקור רוח יוצא דופן להצלת חיים.
מכאן החל אולי האימון הקשה והארוך ביותר בחייו.
417 ימים.
417 ימים שבהם יונה נלחם על חייו.
הוא עבר כ־100 ניתוחים, היה פעמים רבות בסכנת חיים, התמודד עם זיהומים קשים ועם 11 אירועים של דלקת ריאות. הוא שהה תקופות ממושכות בטיפול נמרץ, ועבר בין מחלקות ובתי חולים שונים. ובכל פעם מחדש – הוא בחר להילחם. הצוות המטפל אף כינה אותו “סופרמן”.
אבל בעיניי, מי שהכיר את יונה עוד לפני הפציעה לא הופתע.
כי זו הייתה בדיוק אותה רוח שהכרנו באימונים.
אותו כוח רצון. אותה נחישות. אותו סירוב לוותר.
גם בתוך טיפול נמרץ, כשהמציאות הייתה קשה מנשוא, יונה יצר לעצמו שגרה של שיקום. הוא התעקש על פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, התאמן, צייר, אירח חברים, צחק, שמע מוזיקה והמשיך להסתכל קדימה. הוא חלם להגיע לשיקום, לשחות ולשבת בכיסא גלגלים במקום לשכב במיטה.
והחיוך – החיוך נשאר.
יונה היה אדם חברותי, חם, רגיש ומלא קסם אישי. הוא ידע לראות את האדם שמולו. גם כשהוא עצמו סבל, בביקורים של בני משפחה וחברים הוא היה שואל קודם לשלומם ומתעניין בהם. הוא יצר קשרים עמוקים עם הצוותים הרפואיים, והפך עבור רבים מהם לבן משפחה.
עבורי, יונה יישאר תמיד גם הספורטאי האולטימטיבי – לא בגלל הכוח הפיזי בלבד, אלא בגלל רוח הספורטאי שהייתה בו: להציב מטרה, לעבוד קשה, ליפול, לקום ולהמשיך קדימה.
ה־417 ימים האחרונים בחייו היו למעשה האימון הקשה ביותר שלו.
והוא נלחם בו כפי שחי את חייו – בנחישות, באופטימיות, באומץ ובלי לוותר לעצמו.
יונה נפטר מפצעיו ב־26 בנובמבר 2024, והוא בן 23 בלבד.
עבורי, הזכות להכיר את יונה, לאמן אותו ולהיות חלק מהדרך שלו היא זכות שאשא איתי תמיד.
יונה, תודה על מי שהיית.
על הנחישות, על החיוך, על החברות, על אהבת הספורט ועל הרוח הלוחמת שהייתה בך.
תודה על הדוגמה שהשארת לנו.
יהי זכרך ברוך.
סמל עמית רגב הי״ד
עמית היה אחד מאותם מתאמנים שלא היה צריך להסביר להם מהי מחויבות.
הוא היה גבוה, חזק, חיובי, חברותי ומוקף חברים, ומעל הכול – חובב ספורט מושבע. עמית אהב ספורט בכל דרך אפשרית: להתאמן, לשחק, לצפות ולדבר עליו.
את האימונים הוא עבר יחד עם אחיו התאום, עידו, והספורט היה חלק משמעותי מחייו.
אני זוכר את עמית כבחור עם נוכחות. היה בו שילוב של כוח פיזי, חיוביות, צניעות ואהבת אדם. הוא היה מוקף חברים, אהוב על הסובבים אותו, ותמיד הביא איתו אנרגיה טובה.
אבל מעל הכול בלטה בו הגישה לחיים – הרצון לעשות את הטוב ביותר שהוא יכול.
עמית כתב לי משפט באחת מן ההתכתבויות בינינו שמסכם בעיניי בצורה מדויקת את מי שהיה:
„בכל מקום שבו אהיה, אני אעשה את הכי טוב שאני יכול.”
זה היה עמית שהכרתי באימונים.
לא משנה איפה היה ומה עשה – הוא רצה לתת את המקסימום. להתאמץ, להשתפר, להיות טוב יותר ולהביא את עצמו במלואו.
גם בשירותו הצבאי המשיך באותה דרך. הוא התגייס לחיל השריון, השתלב במהירות, רכש חברים וזכה להערכת מפקדיו. בהמשך עבר גיבוש והתקבל ליחידה המיוחדת בשיריון – המלא״ר. עמית היה מאוד גאה בכך שהצליח בגיבוש ובכך שהפך לחלק מהיחידה הזו. גם שם המשיך להביא איתו את אותה מחויבות, נחישות ורצון לתת את המקסימום, ואף שאף בהמשך לצאת לפיקוד.
עמית נפל בקרב בצפון רצועת עזה ב־8 בספטמבר 2025, והוא בן 19 בלבד. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.
עבורי, עמית חקוק בחיוך שהיה חלק בלתי נפרד מפניו הצעירות לנצח.
עמית,
בכל מקום שבו היית – נתת את הטוב ביותר שלך.
כך נזכור אותך.
יהי זכרך ברוך.
